תנ"ך על הפרק - דניאל ט - מצודת דוד

תנ"ך על הפרק

דניאל ט

838 / 929
היום

הפרק

בִּשְׁנַ֣ת אַחַ֗ת לְדָרְיָ֛וֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ מִזֶּ֣רַע מָדָ֑י אֲשֶׁ֣ר הָמְלַ֔ךְ עַ֖ל מַלְכ֥וּת כַּשְׂדִּֽים׃בִּשְׁנַ֤ת אַחַת֙ לְמָלְכ֔וֹ אֲנִי֙ דָּֽנִיֵּ֔אל בִּינֹ֖תִי בַּסְּפָרִ֑ים מִסְפַּ֣ר הַשָּׁנִ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־יִרְמִיָ֣ה הַנָּבִ֔יא לְמַלֹּ֛אות לְחָרְב֥וֹת יְרוּשָׁלִַ֖ם שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה׃וָאֶתְּנָ֣ה אֶת־פָּנַ֗י אֶל־אֲדֹנָי֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים לְבַקֵּ֥שׁ תְּפִלָּ֖ה וְתַחֲנוּנִ֑ים בְּצ֖וֹם וְשַׂ֥ק וָאֵֽפֶר׃וָֽאֶתְפַּֽלְלָ֛ה לַיהוָ֥ה אֱלֹהַ֖י וָאֶתְוַדֶּ֑ה וָאֹֽמְרָ֗ה אָנָּ֤א אֲדֹנָי֙ הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ וְהַנּוֹרָ֔א שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וְֽהַחֶ֔סֶד לְאֹהֲבָ֖יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽיו׃חָטָ֥אנוּ וְעָוִ֖ינוּוהרשענוהִרְשַׁ֣עְנוּוּמָרָ֑דְנוּ וְס֥וֹר מִמִּצְוֺתֶ֖ךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶֽיךָ׃וְלֹ֤א שָׁמַ֙עְנוּ֙ אֶל־עֲבָדֶ֣יךָ הַנְּבִיאִ֔ים אֲשֶׁ֤ר דִּבְּרוּ֙ בְּשִׁמְךָ֔ אֶל־מְלָכֵ֥ינוּ שָׂרֵ֖ינוּ וַאֲבֹתֵ֑ינוּ וְאֶ֖ל כָּל־עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃לְךָ֤ אֲדֹנָי֙ הַצְּדָקָ֔ה וְלָ֛נוּ בֹּ֥שֶׁת הַפָּנִ֖ים כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ וּלְיוֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִַ֔ם וּֽלְכָל־יִשְׂרָאֵ֞ל הַקְּרֹבִ֣ים וְהָרְחֹקִ֗ים בְּכָל־הָֽאֲרָצוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתָּ֣ם שָׁ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֥ר מָֽעֲלוּ־בָֽךְ׃יְהוָ֗ה לָ֚נוּ בֹּ֣שֶׁת הַפָּנִ֔ים לִמְלָכֵ֥ינוּ לְשָׂרֵ֖ינוּ וְלַאֲבֹתֵ֑ינוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לָֽךְ׃לַֽאדֹנָ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ הָרַחֲמִ֖ים וְהַסְּלִח֑וֹת כִּ֥י מָרַ֖דְנוּ בּֽוֹ׃וְלֹ֣א שָׁמַ֔עְנוּ בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לָלֶ֤כֶת בְּתֽוֹרֹתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣ן לְפָנֵ֔ינוּ בְּיַ֖ד עֲבָדָ֥יו הַנְּבִיאִֽים׃וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל עָֽבְרוּ֙ אֶת־תּ֣וֹרָתֶ֔ךָ וְס֕וֹר לְבִלְתִּ֖י שְׁמ֣וֹעַ בְּקֹלֶ֑ךָ וַתִּתַּ֨ךְ עָלֵ֜ינוּ הָאָלָ֣ה וְהַשְּׁבֻעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר כְּתוּבָה֙ בְּתוֹרַת֙ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־הָֽאֱלֹהִ֔ים כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לֽוֹ׃וַיָּ֜קֶם אֶת־דבריודְּבָר֣וֹ ׀אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר עָלֵ֗ינוּ וְעַ֤ל שֹֽׁפְטֵ֙ינוּ֙ אֲשֶׁ֣ר שְׁפָט֔וּנוּ לְהָבִ֥יא עָלֵ֖ינוּ רָעָ֣ה גְדֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־נֶעֶשְׂתָ֗ה תַּ֚חַת כָּל־הַשָּׁמַ֔יִם כַּאֲשֶׁ֥ר נֶעֶשְׂתָ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם׃כַּאֲשֶׁ֤ר כָּתוּב֙ בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את בָּ֣אָה עָלֵ֑ינוּ וְלֹֽא־חִלִּ֜ינוּ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ לָשׁוּב֙ מֵֽעֲוֺנֵ֔נוּ וּלְהַשְׂכִּ֖יל בַּאֲמִתֶּֽךָ׃וַיִּשְׁקֹ֤ד יְהוָה֙ עַל־הָ֣רָעָ֔ה וַיְבִיאֶ֖הָ עָלֵ֑ינוּ כִּֽי־צַדִּ֞יק יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ עַל־כָּל־מַֽעֲשָׂיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖עְנוּ בְּקֹלֽוֹ׃וְעַתָּ֣ה ׀ אֲדֹנָ֣י אֱלֹהֵ֗ינוּ אֲשֶׁר֩ הוֹצֵ֨אתָ אֶֽת־עַמְּךָ֜ מֵאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה וַתַּֽעַשׂ־לְךָ֥ שֵׁ֖ם כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה חָטָ֖אנוּ רָשָֽׁעְנוּ׃אֲדֹנָ֗י כְּכָל־צִדְקֹתֶ֙ךָ֙ יָֽשָׁב־נָ֤א אַפְּךָ֙ וַחֲמָ֣תְךָ֔ מֵעִֽירְךָ֥ יְרוּשָׁלִַ֖ם הַר־קָדְשֶׁ֑ךָ כִּ֤י בַחֲטָאֵ֙ינוּ֙ וּבַעֲוֺנ֣וֹת אֲבֹתֵ֔ינוּ יְרוּשָׁלִַ֧ם וְעַמְּךָ֛ לְחֶרְפָּ֖ה לְכָל־סְבִיבֹתֵֽינוּ׃וְעַתָּ֣ה ׀ שְׁמַ֣ע אֱלֹהֵ֗ינוּ אֶל־תְּפִלַּ֤ת עַבְדְּךָ֙ וְאֶל־תַּ֣חֲנוּנָ֔יו וְהָאֵ֣ר פָּנֶ֔יךָ עַל־מִקְדָּשְׁךָ֖ הַשָּׁמֵ֑ם לְמַ֖עַן אֲדֹנָֽי׃הַטֵּ֨ה אֱלֹהַ֥י ׀ אָזְנְךָ֮ וּֽשֲׁמָע֒פקחהפְּקַ֣חעֵינֶ֗יךָ וּרְאֵה֙ שֹֽׁמְמֹתֵ֔ינוּ וְהָעִ֕יר אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עָלֶ֑יהָ כִּ֣י ׀ לֹ֣א עַל־צִדְקֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֨חְנוּ מַפִּילִ֤ים תַּחֲנוּנֵ֙ינוּ֙ לְפָנֶ֔יךָ כִּ֖י עַל־רַחֲמֶ֥יךָ הָרַבִּֽים׃אֲדֹנָ֤י ׀ שְׁמָ֙עָה֙ אֲדֹנָ֣י ׀ סְלָ֔חָה אֲדֹנָ֛י הַֽקֲשִׁ֥יבָה וַעֲשֵׂ֖ה אַל־תְּאַחַ֑ר לְמַֽעֲנְךָ֣ אֱלֹהַ֔י כִּֽי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־עִירְךָ֖ וְעַל־עַמֶּֽךָ׃וְע֨וֹד אֲנִ֤י מְדַבֵּר֙ וּמִתְפַּלֵּ֔ל וּמִתְוַדֶּה֙ חַטָּאתִ֔י וְחַטַּ֖את עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַפִּ֣יל תְּחִנָּתִ֗י לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔י עַ֖ל הַר־קֹ֥דֶשׁ אֱלֹהָֽי׃וְע֛וֹד אֲנִ֥י מְדַבֵּ֖ר בַּתְּפִלָּ֑ה וְהָאִ֣ישׁ גַּבְרִיאֵ֡ל אֲשֶׁר֩ רָאִ֨יתִי בֶחָז֤וֹן בַּתְּחִלָּה֙ מֻעָ֣ף בִּיעָ֔ף נֹגֵ֣עַ אֵלַ֔י כְּעֵ֖ת מִנְחַת־עָֽרֶב׃וַיָּ֖בֶן וַיְדַבֵּ֣ר עִמִּ֑י וַיֹּאמַ֕ר דָּנִיֵּ֕אל עַתָּ֥ה יָצָ֖אתִי לְהַשְׂכִּילְךָ֥ בִינָֽה׃בִּתְחִלַּ֨ת תַּחֲנוּנֶ֜יךָ יָצָ֣א דָבָ֗ר וַאֲנִי֙ בָּ֣אתִי לְהַגִּ֔יד כִּ֥י חֲמוּד֖וֹת אָ֑תָּה וּבִין֙ בַּדָּבָ֔ר וְהָבֵ֖ן בַּמַּרְאֶֽה׃שָׁבֻעִ֨ים שִׁבְעִ֜ים נֶחְתַּ֥ךְ עַֽל־עַמְּךָ֣ ׀ וְעַל־עִ֣יר קָדְשֶׁ֗ךָ לְכַלֵּ֨א הַפֶּ֜שַׁעולחתםוּלְהָתֵ֤םחטאותחַטָּאת֙וּלְכַפֵּ֣ר עָוֺ֔ן וּלְהָבִ֖יא צֶ֣דֶק עֹֽלָמִ֑ים וְלַחְתֹּם֙ חָז֣וֹן וְנָבִ֔יא וְלִמְשֹׁ֖חַ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִֽׁים׃וְתֵדַ֨ע וְתַשְׂכֵּ֜ל מִן־מֹצָ֣א דָבָ֗ר לְהָשִׁיב֙ וְלִבְנ֤וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ עַד־מָשִׁ֣יחַ נָגִ֔יד שָׁבֻעִ֖ים שִׁבְעָ֑ה וְשָׁבֻעִ֞ים שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁנַ֗יִם תָּשׁוּב֙ וְנִבְנְתָה֙ רְח֣וֹב וְחָר֔וּץ וּבְצ֖וֹק הָעִתִּֽים׃וְאַחֲרֵ֤י הַשָּׁבֻעִים֙ שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁנַ֔יִם יִכָּרֵ֥ת מָשִׁ֖יחַ וְאֵ֣ין ל֑וֹ וְהָעִ֨יר וְהַקֹּ֜דֶשׁ יַ֠שְׁחִית עַ֣ם נָגִ֤יד הַבָּא֙ וְקִצּ֣וֹ בַשֶּׁ֔טֶף וְעַד֙ קֵ֣ץ מִלְחָמָ֔ה נֶחֱרֶ֖צֶת שֹׁמֵמֽוֹת׃וְהִגְבִּ֥יר בְּרִ֛ית לָרַבִּ֖ים שָׁב֣וּעַ אֶחָ֑ד וַחֲצִ֨י הַשָּׁב֜וּעַ יַשְׁבִּ֣ית ׀ זֶ֣בַח וּמִנְחָ֗ה וְעַ֨ל כְּנַ֤ף שִׁקּוּצִים֙ מְשֹׁמֵ֔ם וְעַד־כָּלָה֙ וְנֶ֣חֱרָצָ֔ה תִּתַּ֖ךְ עַל־שֹׁמֵֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

לדריוש בן אחשורוש. אין זה אחשורוש שהיה בימי המן כי דריוש בנו היה נקרא דריוש הפרסי וזהו דריוש המדי שלקח המלוכה אחרי מות בלשאצר כמ״ש למעלה ודריוש מדאה קבל מלכותא: בשנת אחת. לפי שארכו הדברים בפסוק שלפניו לכן אמר שוב בשנת אחת וכן דרך המקרא: אני דניאל בינותי בספרים. כי מתחלה טעה בחשבון שבעים שנה שאמר ירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וכו׳ (ירמיה כט) וחשב שגם בנין בה״מ וגאולה שלימה תהיה בכלות שבעים שנה להתפשטות מלכות בבל על ישראל מעת שכבש נ״נ את יהויקים בראשונה אבל בדברי המלאך האמור בסוף הענין נתוסף בו בינה במספר החשבון והשכיל לדעת כי מספר השנים אשר היה דבר ה׳ אל ירמיה שיבנה הבית בשניה ויהיה אז גאולה שלימה היא תהיה בעת ימולא שבעים שנה לחרבות ירושלים ר״ל מעת גלות צדקיה וכמו שהתחלת הפקידה אשר ישובו לארץ תהיה בכלות שבעים שנה מעת התחלת התפשטות בבל על ישראל כן סוף הגאולה ובנין בה״מ תהיה בכלות שבעים שנה מעת חורבן הבית והעיר מכל וכל: ואתנה. ר״ל ומטרם בינותי בספרים עוד חשבתי שגם בנין בה״מ וגאולה שלימה תהיה בכלות שבעים שנה להתפשטות בבל על ישראל מעת שכבש נ״נ את יהויקים בראשונה והיא הלא היתה בשניה למלכות נ״נ והוא מלך מ״ה שנים א״כ נשארו עוד משנותיו מ״ד שנים וימי אויל מרודך בנו כ״ג שנים אלא שנבלעה שנה אחת בימי מלכות אביו כי עלתה לזה ולזה הרי א״כ ס״ו שנים וימי בלשאצר בנו ג׳ שנים הרי שבעים שנה חסר אחת א״כ בשנת אחת לדריוש מלאו שבעים שנה וכאשר ראיתי שאין גאולה שלמה ממשמשת לבוא שמתי פני כלפי המקום להתפלל על הדבר בחשבי שבעבור העון נתארך הקץ: ושק ואפר. בהתלבשות שק ובהתפלשות אפר דרך צער והכנעה: ואתודה. על העונות: הברית. הגמול שהבטיח בברית: וסור. והננו הולכים וסרים ממצותיך: ואל כל עם הארץ. אשר ספו תמו ולא נשאר מי מבניהם: לך. עמך הצדקה במה שנשאר בנו שארית: ולנו בושת הפנים. מה שאנו בגולה בושים וחפורים כאשר אנחנו היום הבושת תחשב לנו ולא למקום ב״ה כי לא קצרה ידו מפדות אבל עוננו גורמים: לאיש יהודה וכו׳. לכולם תחשב בושת הפנים: הקרובים. אשר לא גלו למרחוק: במעלם. בעבור מעלם: אשר חטאנו. על אשר חטאנו כי זה גרמה הגלות אשר היא לנו לבושת: לאד׳ וכו׳. ר״ל בידו המה: כי מרדנו. לפי שמרדנו בו צריך להיות בידו הרחמים והסליחות כי בלעדם לא נוכל לעמוד: וסור. והיו הולכים וסרים: ותתך. נשפך עלינו האלה ועונש בטול השבועה אשר נשבענו על קבלת התורה: כי חטאנו לו. לפי שחטאנו לו: כאשר כתוב וכו׳. כמו שכתוב כן הביא: ולא חלינו. בעוד היינו בירושלים כאשר שמענו הנביאים מנבאים על הרעה לא חלינו לה׳: ולהשכיל באמתך. לדעת ולהתבונן שאתה אל אמת: וישקוד. מיהר על הרעה ללכת והביאה עלינו ר״ל מיהר להביא גולה אחר גולה והם גלות יהויקים ויכניה וצדקיה: כי צדיק ה׳. ר״ל ולא לעול תחשב לו כי באמת צדיק הוא על כל מעשה הגלות אשר עשה לנו אבל אנחנו לא שמענו בקולו לקחת מוסר כאשר ראינו שיד ה׳ נגעה בנו בגלות הראשון ולזה הביא גם את השני גם את השלישי: ועתה וכו׳. חוזר הוא על סוף המקרא לומר אבל עתה ה׳ וכו׳ הננו שבים ומתודים לומר חטאנו רשענו: ותעש לך שם. להיות מפורסם בעולם עי״ז כאשר אתה היום נודע ומפורסם: ככל צדקותיך. כפי דרך צדקותיך: כי בחטאינו וכו׳. ר״ל לא מקוצר ידך המה לחרפה רק בעבור כי אנפת בנו בחטאינו וכו׳ לזה ירושלים ועמך לחרפה וכאשר ישוב אפך לא נהיה עוד לחרפה: לכל סביבותינו. כולם מחרפים אותנו: והאר פניך. פנה אליה בפנים מאירות ושוחקות והוא ענין מליצה: למען אד׳. ר״ל למענך ה׳ לבל יאמרו העמים מבלי יכולת וכו׳: ושמע. תפלתי: והעיר. שוממות העיר: על צדקותינו. על בטחון צדקותינו: על רחמיך. על בטחון רחמיך הרבים: שמעה. את תפלתי: סלחה. לעונינו: ועשה. ר״ל מלא משאלותי ואל תאחר זמן הגאולה: כי שמך וכו׳. לומר עיר אלהים וכן אלהי ישראל ואין זו כבודך לעזבם ביד העכו״ם: ועוד וכו׳. ר״ל מלבד הדברים הנאמרים פה הייתי מדבר ומתפלל עוד בדברים אחרים והייתי מתודה וכו׳: על הר. בעבור הר הקדש של אלהי והוא בה״מ: ועוד אני מדבר. בעוד שהייתי מדבר בתפלה: בחזון בתחלה. בהחזון הנראה לי בשנת שלש לבלשאצר כי בשנת אחת לבלשאצר ראה בחלום מה שראה: מועף ביעף. פרח בפריחה ונגע אלי בעת זמן הקרבת מנחת הערב והוא תמיד של בין הערבים: ויבן. הבן אותי: יצאתי. מן השמים: להשכילך. להשכיל אותך הבנת הדבר בענין זמן הגאולה: בתחלת. בעת התחלת לחנן יצא דבר ה׳ ללכת להגיד לך והנה באתי אני להגיד כי חמודות. על שאתה בעל מעלות חמודות לזה שלח ה׳ להגיד לך: ובין בדבר. תן דעתך להבין בדבר וחזר לזרזו ואמר הבן במראה הנבואה הזאת: שבועים שבעים. שבעים שמטות שנים נגזר על עמך וכו׳ ר״ל המקום גזר שתהיה חורבן בית השני בכלות שבעים שמטות מחורבן הראשון והם במספר שנים ארבע מאות ותשעים וכן היה כי בכלות ע׳ שנה מחורבן בית הראשון נבנה השני ועמד ת״כ שנה הרי בין הכל ת״ץ שנה: לכלא הפשע. בחורבן בית השני ובקושי הגולה יכלה הפשע ויתמו החטאות כי ימורק הכל ויכופר העון ויהיה זה סיבה להביא צדק עולמים והוא משיח צדקנו אשר ימלוך לעולמים: ולחתום חזון ונביא. להיות נגמר דברי חזון ונביא ר״ל להתקיים כל היעודים והבשורות אשר נבאו כל הנביאים: ולמשוח קדש קדשים. להיות קדש הקדשים בגדולה מרובה כי אז יהיה גדול כבוד הבית: מן מוצא דבר. ממה שיוצא ומובן מזה הדבר תדע ותשכיל עת בא להשיב ולבנות את ירושלים בגאולה שלימה ותבין כי טעית בחשבונך ועדיין לא באה העת: עד משיח נגיד. ר״ל כי מספר של שבעה השמטות האלה בחשבון הזה נגזר לחלק עד משיח נגיד ר״ל מן החורבן עד משיח נגיד הוא כורש יהיה מספר שבע שמטות שלימות אבל השמינית לא שלמה: ושבועים ששים ושנים תשוב וכו׳. ואח״ז תשוב להיות בנוים משך זמן ס״ב (ועל שלא נשלמה לא זכר אף השנים) שמטות שלימות מלבד השנים אשר לא באו לכלל שמטה ומן מוצא הדבר ההוא הנה תוכל להשכיל לדעת אשר עדיין לא בא העת כי מספר שבעים שנה שאמר ירמיה לפי מלאת לבבל היא על התחלת הפקידה והנה היא תחשב מהתחלת התפשטות בבל על ישראל מעת שכבש נ״נ את יהויקים בראשונה אבל סוף הגאולה ובנין בה״מ תהיה בכלות ע׳ שנה מגלות צדקיה וחורבן הבית כי אם כן היא עולה החשבון יפה שהרי גלות צדקיה היתה בסוף שנת י״ט לנ״נ והוא מלך מ״ה שנים ונשארו א״כ משנותיו כ״ו שנים ימי אויל מרודך בנו כ״ג אלא שנבלעה שנה אחת כמ״ש למעלה הרי א״כ מ״ח ימי בלשאצר בנו ג׳ הרי נ״א ימי דריוש המדי שנה אחת הרי נ״ב א״כ מהחורבן ועד כורש המולך אחר דריוש לא נשלם רק שבעה שמטות ונכנס שלשה שנים בהשמטה השמינית ובהשנה הראשונה לכורש עלו לירושלים והתחילו לבנותה ועמדה כך ח״י שנה עד השנה הראשונה לדריוש הפרסי והבית לא נבנה עד השנה השניה ועמדה ת״כ שנה א״כ מבנין ירושלים עד החורבן תל״ח שנה והם במספר ס״ב שמטות שלימות ועוד ארבעה שנים אשר לא באו לכלל שמטה (ולכן לא זכר אף השנים) והרי בין הכל שבעים שמטות וכמו החשבון האמור עד משיח נגיד יוחשב מגלות צדקיה כן חשבון של גאולה שלימה ובנין בה״מ יש לחשוב שבעים שנה מגלות צדקיה ולא נשלמו עד השנה האחת לדריוש הפרסי כי כשמת דריוש המדי היה נ״ב שנה מגלות צדקיה כאשר אמרנו צא וחשוב ימי כורש ג׳ הרי נ״ה ימי אחשורוש י״ד הרי ס״ט א״כ בשנה האחת לבנו דריוש הפרסי נשלמו שבעים שנה ובשניה לדריוש היה גאולה שלימה והתחילו לבנות הבית וכמ״ש בשנת שתים לדריוש וכו׳ ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה׳ (חגי א) ומ״ש ובשנת אחת לכורש לכלות דבר ה׳ בפי ירמיה וכו׳ (דה״ב לו) כי פקידה בעלמא אשר חזרו ישראל לארצם בפקודת כורש כמ״ש שם היא היתה בכלות שבעים שנה מגלות יהויקים שהם נ״ב שנה מגלות צדקיה אבל גאולה שלימה יחשב שבעים שנה מגלות צדקיה כאשר אמרנו אבל אם יוחשב אף לגאולה שלימה ובנין בה״מ מכבוש יהויקים בראשונה בכלות שבעים שנה ממנה א״כ אין כאן חשבון כלל מגלות צדקיהו וא״כ גם החשבון האמור עד משיח נגיד מהראוי ג״כ לחשוב מכבוש יהויקים בראשונה ויעלה א״כ לעשר שמיטות וממשיח נגיד עד חורבן בית שני לא יהיה כ״א ס׳ שמטות להיות בין הכל ע׳ שמטות ולא כן נאמר ונגזר כי עד משיח נגיד לא יעלה אף לשמנה שלימות ומשם עד החורבן עולה אף יותר מס״ב שמטות וא״כ מזה ישכיל שטעה בחשבון ומוסב למעלה לתחילת הענין לומר ע״י דברי המלאך בינותי בספרים מספר וכו׳ למלאות לחרבות ירושלים ע׳ שנה הוא גלות צדקיה וחורבן הבית: רחוב וחרוץ. רחוב העיר תהיה בנויה וחפירה סביב לה כדרך העושין לעיר מבצר: ובצוק העתים. זמן עמידת הבית השני תהיה בצוקה כי ימשלו בהם פרס ויון ורומי: ששים ושנים. ולא חש למנות עוד ד׳ השנים וכמ״ש למעלה לפי שאין בהם שמטה שלימה: יכרת משיח. זה אגריפס המלך אשר יומת בעת החורבן: ואין לו. אין לו עוד בעולם והוא כפל ענין במ״ש: והקודש. המקדש: עם נגיד. עמו של הנגיד הבא על ירושלים והוא טיטוס: וקצו בשטף. אבל סופו של העם ההוא לכליון ברב שטף אף הבאה ע״י המשיח: ועד קץ מלחמה. המלחמה שתהיה בסוף כל המלחמות והיא מלחמת גוג: נחרצת שוממות. תהיה העיר ירושלים נכרתת בכריתת שממון: והגביר ברית. מתחלה יגביר ויחזק מלך רומי כריתת ברית לשרי ישראל על משך זמן שמטה אחת: וחצי השבוע. אבל יפר הברית בחצי השבוע ויבא על ירושלים ויבטל מבית ה׳ זבח ומנחה: ועל כנף. ר״ל בגובה המעלה כהעוף הזה אשר יפרוש כנפיו לעוף למעלה והוא ענין מליצה: שקוצים משומם. תהיה העכו״ם המשוקצת והנאלמה כאבן דומם: ועד כלה. בגבהי המעלה תהיה עד אשר תתך הכליון והכריתה על העכו״ם ההיא הנאלמה ור״ל בבת אחת תכלה ולא מעט מעט:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך